את התשובות קבלתי במסע של המחוג המורה על 120 קילו ובהדרגה עושה את דרכו ל 79 קילו. זהו מסע של 50 מספרים בלבד, אבל עם משמעות שתפזרת לאורך כ 20 שנה וחודרת פנימה לרזי הנשמה, כי רק שמה נמצאים כל הבורות (במובן של חורים) שזקוקים להתייחסות ותיקון אותם אפרט בהמשך. אבל קודם כל צריך לזהות אותם, להתקרב אליהם ללא פחד כדי שנוכל להשיל מעלינו את כל החומות שבנינו סביב המקומות האלה, במקביל הצורך בפיצוי תתחיל לאבד תאוצה וכוח – פתאום את פחות צריכה לפצות את עצמך באוכל. זה יכול לקרות רק כשאת מסכימה למפות ולחשוף את החוסרים שבך.
תלמדי איך להגיב אחרת עם הכלים החדשים שתקבלי כאישה בוגרת – כי את כבר לא ילדה חסרת ישע. אפשר לעשות שלום עם האוכל אבל קודם צריך להתייחס לעולם הרגשי למלא אותו ולצרת בו ערכים מהותיים שמביאים לכם באמת סיפוק אמיתי ושובע כדי שלא תחפשו את זה בחוץ!
אני עובדת על תזונה ואכילה במידה הנכונה בגלל ההוסטוריה שלי – המסע שלי התחיל מבורות ואני יצרתי בהם מילוי לאוכל עשיר בקלוריות וכך כל העודפים שנוצרו בגופי העידו על חוסר האיזון בן הגוף והנפש.
והיום המטרה שלי היא לאזן בן שני המקומות האלה אבל קודם כל צריך להבין שהגוף והנפש הם כמו שני כלים שלובים שמתמזגים לאחד כל אחד משפיע על השני ולא ניתן להפרידם לכן כל מושג הדיאטה (שעובד רק במימד הפיסי) נכשל.
מי כמוני יודע איך במציאות אנשים מפחדים להתקרב למקומות רגשיים, יש פחד עמוק שהמקום האפל הזה יבלע אותנו, אז כל חיינו אנחנו עסוקים בלטשטש, להדחיק ולסבול כאבים כאילו שזה דבר נורמאלי- וזה ממש לא!
אם מסכימים להתקרב אז החלל מתמלא בהתנהגיות אחרות טובות יותר – יש הרי הרבה אופציות חוץ מאוכל, אפשר למצוא אלטאנטיבות אחרות ליצוק אותן לחוסרים האלה – ללמוד התנהגיות והרגלים חדשים שימלאו אותכן בשמחה.
